הכנס היה כבר ביומו השני וחדר ההרצאות היה מלא ברופאים ורופאות שפינו זמן ובאו למפגש החורף של האיגוד הישראלי לגריאטריה. חלקם באו לשמוע, חלקם להשמיע, ורובם פשוט להתחכך, לרכל וליהנות מיומיים מחוץ למחלקה או למרפאה. בסך הכול, חשבתי לעצמי בזמן שבדקתי שכול החיבורים פועלים, חבורה די סימפטית.
באשר לי, קיבלתי עשרים דקות, כולל זמן לשאלות, והקפדתי להכין את המצגת לפי הכללים המקובלים להרצאה בכנס רפואי.
רקע
שיטות
תוצאות
דיון
מסקנות
ברקע- אספר על מה שהיה ידוע עד למחקר שלנו.
בשיטות- אתאר את אופן המדידה ועיבוד הנתונים.
בתוצאות- אציג טבלה ותרשים.
על הדיון והמסקנות, אעבור במספר שורות.
אחר כך יהיו שאלות, או שלא.
רקע, שיטות, תוצאות, דיון, מסקנות. מבנה מאורגן וקבוע של הצגה בכנס מדעי.
אבל בעצם, לא זה מה שרציתי לעשות.
לא.
מה שבאמת רציתי לעשות, היה לספר להם את הסיפור.
*****
רקע
"שָׁ / לוֹם / לוֹם?"" שאלה אורלי.
הכרתי את המבט הזה ואחרי שתיים עשרה שנות נישואין כבר ידעתי לפענח אותו. צופה מן הצד, לו היה כזה, היה רואה מבט מחויך ואולי אפילו מעודד. הוא לא היה קולט את זיק הדאגה הקל, המוסווה היטב, שהבליח לרגע בעיניה התכולות.
אך טבעי, כשבן הזוג מגלה סימנים של ירידה מהפסים, שמשכה וחומרתה אינם ברורים עדיין.
"לא," עניתי. "לא שָׁ / לוֹם / לוֹם."
"אלא?" שאלה.
"שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם. כל הברה: פעמיים. "
"ו... מה קרה?"
"הוא ענה!"
"הוא ענה?"
"כן."
"נו... ומה הוא אמר?"
"שלום."
"הממ... אז אתה אמרת לו שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם והוא ענה שלום? "
"בדיוק."
"וזה משהו?"
"משהו ועוד איך."
"למה?"
"כי זאת הפעם הראשונה, שהוא ענה משהו למישהו בשנה האחרונה."
"טוב, אז זה באמת משהו," הסכימה.
"אכן."
היא שתקה מעט, שינסה מתניה ואז שאלה, "ומה אתה זומם עכשיו?"
"אולפן הקלטות," עניתי.
פיירברג השיב לברכתי המשונה ב"שלום", כשפגשתי אותו במדרחוב הולך יד ביד עם רוברט המטפל הפיליפיני שלו. פיירברג אמר שלום ורוברט פתח זוג עיניים גדולות ומשתאות, שכן לא יכול היה להיזכר מתי לאחרונה הגיחה מילה נהירה כלשהי מפיו של הקשיש חולה האלצהיימר שעליו היה מופקד. המשכתי בדרכי בנון-שלנטיות, אבל אותו שלום קטן משול היה לנשיכה הראשונה והמרטיטה של דג בקרס החכה. הנשיכה-משיכה שמרעידה את החוט ואחר כך את המוט ואחר כך את היד ואחר כך את הגב ובסוף את הלב ומשאירה אותך עומד שעות על חוף מוכה רוחות בתקווה להעלות משהו גדול מהמצולות. רק אחרי זמן רב אתה מבין שמי שבלע את הפיתיון הוא בעצם אתה. לא לחינם הסלנג האמריקאי ל"מכור" הוא hooked, מלשון קרס, ולמעשה מאז ועד היום עוד לא נגמלתי.
במבט לאחור על פני השנים שחלפו מאז, אפשר לומר שהדבקתי לפחות אדם אחד בדרך ושהטרדתי עוד כמה על בסיס קבוע, כך שזיק הדאגה הראשוני בעיניה של אורלי לא היה משולל בסיס.
הרעיון מאחורי ה שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם שאמרתי לפיירברג היה, שהכפלת ההברות במילה תגדיל את הסיכוי שלפחות אחת מהן תחדור את התריס המקולקל שלו ובסופו של דבר תיקלט אצלו גרסה פחות או יותר מובנת של הברכה שלום.
ביני לביני, קראתי לתיאוריה שנרקמה במוחי תיאורית התריס והיא גורסת, שלמרות שאנחנו חושבים שאנחנו קולטים את הסביבה באופן רציף, הקליטה שלנו את הסביבה לא זו בלבד שאינה רציפה, אלא שהיא פועלת כמו תריס שנפתח ונסגר בקצב מהיר דיו ליצור אשליה של רציפות. התזמון והקצב של פעולת התריס הותאם אבולוציונית לשדרים המגיעים מהסביבה.
אחד מהשדרים הללו הוא השפה המדוברת, שגם היא אינה אלא אשליה של שדר רציף. די להביט בהקלטה של משפט כלשהוא, לדוגמא : "דיבור אינו שדר רציף":
כדי להבחין שמדובר בשדר מקוטע, שקרוב לשליש ממנו מורכב מהפסקות בתוך המילים וביניהן- סדרה מקוטעת של גירויים. במקרה של "קלקול" בתזמון הפתיחה והסגירה של התריס, חדירת השדר דרכו תהיה מקוטעת וחלקית.
אבל כל הרעיון התחיל בכלל באחר הצהריים של שבת אחת, עת נתקלתי בציטוט מספרו האלמותי של ה. ג. וולס משנת 1895: מכונת הזמן.
בתחילת הספר, הנוסע בזמן, ג'נטלמן אנגלי נטול שם בן התקופה הויקטוריאנית, פורס בפני אורחיו את עיקרי התפיסה שתוביל אותו בסופו של
דבר לנוע הרחק בזמן עד קץ הדורות ממש.
"ברור," מסביר הנוסע בזמן לאורחיו, "שלכל גוף חייבים להיות ארבעה ממדים: אורך, רוחב, עובי ו..משך."
כלומר, על גוף או אירוע להתקיים די זמן על מנת שנקלוט אותו.
כמובן שמנגנון קליטה רציף, פתוח תמיד ולא ממצמץ - יאפשר קליטה של כל קצב ומשך. אבל דבר בגופנו אינו פועל באופן רציף. להפך. הכלל הוא שהפעילות הפיזיולוגית שלנו היא מחזורית וקצבית החל מהתא הבודד, דרך הרקמה וכלה באיבר. תא השריר מתקצר ומתארך, שריר הלב מתכווץ ורפה, תא עצב נטען ויורה, החשמל במוח זורם בגלים.
אז למה שדווקא התודעה שלנו תהיה רציפה?
האין זה סביר יותר להניח, שגם התודעה הינה קצבית ומחזורית, כמו תריס כזה, שנסגר ונפתח?
ואם תזמון הפתיחה/סגירה של התריס שלנו משתבש, אזי ההתאמה שלו לשדרי הסביבה משתבשת והקליטה כמובן מידרדרת.
וכך נולדה תיאוריית התריס, וכך נולד ה שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם שאמרתי לפיירברג וכך, שבוע אחרי שהשיב לברכתי כפולת ההברות מצאתי עצמי נוקש על דלתו של שמואל גרוסמן אולפן הקלטות.
הגעתי לגרוסמן במטרה להפיק דיסק של משפטים כפולי ומשולשי הברות שאותם אוכל לנסות על פיירברג.
גרוסמן היה נחמד ופתוח והזמין אותי לחדר עבודה קטן, חשוך מאוד ועמוס בציוד אלקטרוני. היו שם לפחות שלושה מחשבים, אוסף של מיקרופונים ארוכי צוואר ומספר לא מבוטל של אוזניות מדופנות. הוא האזין בעניין לתיאוריה והסכים לבצע את העבודה. המחיר היה הוגן ואחרי שבוע נוסף הייתי ישוב במרפאה מול פיירברג. אשתו והמטפל רוברט ישבו משני צדדיו. הסברתי שוב את התיאוריה, ביקשתי רשות והתחלתי בהשמעת שלוש השאלות. הן היו פשוטות ובסיסיות:
מה שלומך?
איך קוראים לך?
איפה נולדת?
לבקשתי, שאלה אותו אשתו, מספר פעמים בשבוע שחלף, את אותן שאלות ממש. כצפוי, דיווחה שלא קיבלה כל תגובה. לחצתי על הכפתור של הרדיו-
דיסק. תחילה, הושמעו השאלות באופן רגיל.
"מה שלומך?"
פיירברג לא ענה.
"איך קוראים לך?"
פיירברג לא ענה.
"איפה נולדת?"
אין תשובה.
לאחר מכן השמעתי אותן בגרסה כפולת ההברות.
פיירברג שתק.
הניסיון האחרון היה עם שילוש הברות. כיוונתי אליו את המגברים ולחצתי על הכפתור.
"מָה/ מָה/ מָה שְׁלוֹמְ/ שְׁלוֹמְ/ שְׁלוֹמְ ךָ/ ךָ/ ךָ?"
פיירברג הרים ראשו, הישיר אליי מבט והתרכז.
ולא אמר דבר.
למרות שהנמכתי ציפיות והדגשתי שמדובר ברעיון ראשוני בלבד, יכולתי לחוש באכזבתה של אשתו. בעלה היה פעם איש רב מעללים והיא רצתה חלק ממנו חזרה, אפילו חלק קטן. זה לא קרה, וראיתי את האכזבה שומטת את כתפיה. גם אני הייתי מאוכזב וכשנסעתי הביתה בערב, כמעט שהחלטתי לנטוש את הרעיון. אבל רק כמעט. היו שלוש סיבות שמנעו ממני לעשות זאת ושעודדו אותי דווקא להמשיך הלאה.
הראשונה הייתה שהניסוי שערכתי לא היה יותר מאשר ירייה מהמותן. אפשר הרי לפרוס שדר בזמן בהרבה מאוד אופנים ותיאורטית, אין גבול לקומבינציות של מספר ההברות, משכן וקצבן שאפשר לנסות. ניתן היה להסביר בנקל שפיירברג לא הגיב לשדרים שנוסו, פשוט בגלל שלא קלעתי לקצב ולמשך הנכונים.
הסיבה השנייה הייתה, שבזמן שחיכיתי לדיסק מגרוסמן, התחלתי לקרוא ספרות מדעית על התנהגות של קליטה בזמן, וגיליתי שהנושא נחקר לסירוגין כבר מעל למאה שנה. רוב העבודות הראו באופן ישיר או עקיף, שהקליטה האנושית את גירויי הסביבה אכן אינה רציפה.
הסיבה השלישית שדרבנה אותי להמשיך הלאה הייתה נעוצה ב שמואל גרוסמן אולפני ההקלטות ולאו דווקא בגלל השירות הטוב והמקצועי שלו או הציוד המשוכלל. היה זה הוא עצמו שסיפק את ההשראה, חמש דקות לתוך הפגישה בחדרו האפלולי, כשביקש סליחה ש "שוב שכח" וקם והדליק את האור. פניו הוארו אז בבירור והבנתי באיחור מה, ששמואל גרוסמן הוא עיוור.
"כל המקלדות הן מקלדות ברייל," הסביר, "ובעצם, עיקר התמחותי בהמרת טקסט לדיבור וההיפך."
הרעיון שיכולים להיות אנשים שקולטים אחרת בזמן נשמע לגרוסמן מובן מאליו.
"כעיוור העוסק בתחום ההקלטות," אמר, "אני מאזין כל הזמן לטקסטים מושמעים. כשאני אומר לחברים שלי באיזו מהירות אני מפעיל את הקלטות שלהן אני מאזין, הם לא מאמינים. אני יודע בתור עובדה, שמנגנון הקליטה שלנו יכול לעבוד בקצבים שונים."
החלטתי להתקדם.
יחד עם זאת, ידעתי שאי אפשר יהיה להמשיך לירות רסיסי מילים באפילה ולקוות שיתמזל המזל. אם ישנו תריס קליטה שנפתח ונסגר בקצב ומשך כלשהם, חשבתי, אז מן הראוי לנסות קודם למדוד אותו ורק אחר כך לנסות לבנות שדרים שיחדרו אותו. הבעיה הייתה כמובן, שמדובר בתריס בלתי נראה, שקט, דימוי למנגנון קליטה קצבי, סמוי.
ואולי לא כל כך סמוי?
אולי ניתן למצוא ביטוי חיצוני כלשהו לאותו קצב פנימי, נסתר.
סוג של השתקפות או הד?
התחלתי לקרוא מחקרים ולהזמין ספרים. הסתבר לי עוד בתחילת חיפושי, שקיים עניין ממושך בן עשרות שנים בקצבים אנושיים ובמיוחד במה שקרוי קצב מוטורי ספונטאני. קצב זה בא לידי ביטוי בפעילויות מוטוריות בסיסיות כמו דיבור והליכה. חוקרים הראו שוב ושוב במחקריהם שקצב זה מואט עם הגיל. המדד שבו השתמשו החוקרים לבדוק את הקצב המוטורי הספונטאני היה תיפוף אצבע. אתה מבקש מהנחקר לתופף באצבעו על משטח כל שהוא בקצב אחיד שנוח לו ומקבל את הקצב המוטורי הספונטאני שלו.
אבל מה שממש הלהיב אותי, היו כמה עבודות, שהראו שקיים קשר בין קצב התיפוף ליכולת לקלוט קצב חיצוני. למעשה, גילו החוקרים, שככל שהקצב החיצוני קרוב יותר לקצב הפנימי, כך יכול האדם לקלוט אותו ביתר הצלחה.
מכאן עולה שקצב התיפוף עשוי לשקף את קצבו של אותו תריס קליטה עלום.
כל שנותר, היה למדוד את קצב התיפוף של אנשים עם ירידה קוגניטיבית לעומת אנשים בריאים, למצוא את ההבדלים ואז לשדר לפגועים שדר מותאם.
שמחתי מאוד. הרעיון היה פשוט והדרך ברורה.
הביצוע לקח עשר שנים.
שיטות
"מה את אומרת?" שאלתי את אורלי.
היא העבירה עין ביקורתית על האביזר המשונה שהנחתי במרכז השולחן.
"קופסא ממש יפה."
"גם אני חושב כך. בניתי אותה בעצמי."
התבוננו בה יחדיו. קופסת עץ רבועה, תריסר סנטימטרים אורכה, שמונה רוחבה, ארבעה גובהה.
לאחר זמן שאלה, "תוכל להסביר לי שוב למה הדבקת לה עכבר של מחשב על הראש ומה הדבר הזה שדחפת פנימה?"
"בשמחה," עניתי. "על מקש העכבר מתופפים עם האצבע. הקול של התיפוף חודר לתוך חלל הקופסא, שמשמשת תיבת תהודה, מגבר. ומה שדחפתי פנימה זה ראש של מיקרופון שיקלוט את התיפוף וישדר אותו דרך החוט הזה לתוך המחשב."
"מתוחכם!"
"גם אני חושב."
"באמת יפה מאוד, כל הכבוד," אמרה בעידוד, נשקה לי על המצח והוסיפה בטרם פנתה לענייניה: "ותשמור לי את הקופסא אחרי שתגמור, טוב?"
עברו ארבע שנים מאז פיירברג וגרוסמן. התקופה הספיקה למילוי ארבעה מדפים ושני קלסרים בספרים ובמאמרים על זמן ותודעה, לסיום התמחות ברפואה גריאטרית ולבניית קופסת עץ אחת עם עכבר של מחשב מודבק על ראשה ומיקרופון בתוכה.
יצאתי לבדיקת פיילוט, סיור מקדים בארץ תיפוף האצבע.
עשיתי זאת בסיומן של ההערכות הגריאטריות שאותן כבר ביצעתי אז בשגרה. ביקשתי מהמטופלים לתופף על העכבר בקצב אחיד שנוח להם. הייתי עוצר אותם אחרי חמש עשרה שניות ושומר את ההקלטות. כמחצית מן המטופלים היו עם ירידה קוגניטיבית וכמחציתם לא.
עברו מספר חודשים. אחרי המטופל ה- 80 פתחתי את הקבצים. בסקרנות רבה השוויתי בין קצב התיפוף של המטופלים הפגועים לאלה הבריאים.
למגינת ליבי, לא היה הבדל.
מטופלים עם ירידה קוגניטיבית תופפו בקצב דומה למטופלים בריאים. אולי קצת יותר לאט, אבל לא באופן מובהק.
לא. לא היה הבדל.
על כל מקרה, לא היה הבדל בקצב.
אבל היה הבדל אחר והוא היה הבדל מובהק ומי שגילה אותו היה העכבר וזה היה לגמרי במקרה.
כשהדבקתי את העכבר על ראש הקופסא, עשיתי זאת כדי שקול הנקישה שיפיק מקש העכבר עם נחיתת האצבע עליו, ישודר לתוך הקופסא וממנה דרך המיקרופון לתוך תוכנת ההקלטה במחשב. הרווח בין הנקישות ייתן את קצב התיפוף.
מה שלא ידעתי, היה שצליל נוסף יופיע דרך קבע בהקלטות. היה זה הצליל שמפיק מקש העכבר בעת שחרור לחץ האצבע מעליו וכך הרישום שהתקבל היה למעשה משולש: נחיתת אצבע, שחרור אצבע, הנחיתה הבאה.
ושם, בין הנחיתה והשחרור- היה ההבדל.
ההבדל היה קיים והוא היה מובהק. הזמן הזה, בין נחיתת האצבע על המקש ושחרורו, כלומר הזמן בו האצבע משתהה על המקש, היה ארוך משמעותית והרבה פחות אחיד במטופלים עם ירידה קוגניטיבית.
זמן שונה, זמן חדש, זמן ארוך ופחות אחיד, זמן שלא היה ידוע עד כה.
זמן מגע.
הסתכלתי על התוצאות ואחר כך על הקופסא עם העכבר. מערכת מדידה ביתית, מאולתרת. טובה מספיק לבדיקת פיילוט, אבל לא למחקר של ממש. תידרש מערכת ייעודית, כזו שתדע לבצע מדידות ברמת דיוק גבוהה, שתדע לנתח את התוצאות. לשם כך יידרש מומחה, יידרש שותף.
וכך פגשתי את יזהר.
תוצאות
גידפתי את פיירברג, את גרוסמן, את ה.ג. וולס ובעיקר את עצמי, עת עמדתי ברחבה שלפני הבניין הרחב והגבוה של הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. מערכת הרישום הפרימיטיבית הייתה צפונה עמוק בתוך התרמיל, ליד המחברת עם ממצאי הפיילוט.
כעת, אצטרך להציג את הפנטזיה המדע-בדיונית שלי בפעם הראשונה למישהו שאינו בן משפחה מפרגן וסבלני.
חבר משותף יצר את הקשר.
"נראה לי שאני מכיר מישהו בכיוון שאתה מחפש," אמר.
עליתי לקומה החמישית, התיישבתי במסדרון וחיכיתי. על הקיר ממול תיארו שני פוסטרים ניסויי מעבדה שנערכו במקום. כותרתו של הראשון הייתה "השוואה בין מימוש מסנן בנקודה צפה ובנקודה קבועה".
לא ניסיתי את מזלי עם השני.
בעודי תוהה באיזה מסנן מדובר ומה בין מסנן בנקודה צפה לקבועה, הגיח לפתע איש רזה ונמרץ מאחת הדלתות והציג את עצמו בחסכנות.
"שלום, אני יזהר."
עיניים ערניות. זקן תיש.
לחצנו ידיים.
יזהר לבנר, דוקטור למדעי המחשב, מומחה לעיבוד אותות.
"בוא, נשב במעבדה. נראה לי שפנוי שם עכשיו," אמר בהחלטיות וזינק לעבר אחת הדלתות.
ישבנו ליד אחד השולחנות. אלה, קלטתי באיחור מה, לא אכלסו מבחנות או מיקרוסקופים אלא שימשו כמשטחי עבודה לכוננים, תקליטורים ומסכי פלזמה. הייתה זו מעבדת מחשבים, אחרי הכול.
יזהר הניח דפדפת על השולחן ורכן מעליה, מרוכז, כשצדו מופנה אלי. אחר כך הודיע שהוא מקשיב. יכולתי להישבע שממש הטה אוזן. הפוזה הזאת עתידה להיות מוכרת לי היטב.
אז סיפרתי לאוזנו על תיאוריית התריס, על הקצב המוטורי הספונטאני והקשר ליכולת הקליטה של קצבים חיצוניים. אחר כך תיארתי את פיילוט תיפוף האצבע שערכתי ופירטתי את הבדלים שמצאתי בזמן המגע.
הוא שתק ורשם. אחר כך רשם עוד קצת ונקש על שיניו בקצה העיפרון.
הנחתי את קופסת העץ עם העכבר על השולחן.
הוא הביט בה לרגע בעניין ואמר, "אז האות שרשמת הוא אות אקוסטי. צליל הנקישה."
"נכון," עניתי.
"ומה שבעצם צריך פה, "המשיך," זה חיישן לחץ שיקלוט את מגע האצבע מרגע הנחיתה ועד לשחרור. האות מהחיישן יעובד על ידי תוכנה מתאימה וכך אפשר יהיה לקבל את כל המשתנים של התיפוף ולנתח אותם."
"זה בדיוק מה שצריך לעשות," הסכמתי.
"ואיזה שדר אתה רוצה לשדר למטופלים אחרי שהתוכנה תעבד את הנתונים?"
שוחחנו על זה.
הוא נקש עוד קצת בעפרונו ואמר:
"שווה בדיקה."
חמש השנים שחלפו מאז הספיקו לבניית מכשיר ותוכנה לרישום וניתוח תיפוף אצבע, לבדיקה של מאה ושבעים מטופלים, לבניית השדר המתאים, לכתיבה של שני מאמרים ולהיכרות קרובה יותר עם יזהר, שהפך בינתיים מדוקטור לפרופסור.
מדי פעם אני אוהב להזכיר לו את ה"שווה בדיקה" שאמר אז ואת השלכותיה.
המכשיר שיזהר בנה מורכב מחיישן לחץ שמחובר לכרטיס איסוף נתונים ומשם לתוכנת מחשב.
התיפוף על החיישן, מניב אות נקי וברור:
התוכנה מנתחת את האות ורושמת את כל משתני התיפוף, ביניהם גם זמן המגע וזמן הניתוק.
התוצאות שקיבלנו, היו דומות לאלה של בדיקת הפיילוט.
זמן המגע היה פחות אחיד וארוך יותר ב 150% (0.3 שנייה לעומת 0.2 שנייה) בממוצע, בנבדקים עם ירידה קוגניטיבית בהשוואה לנבדקים בריאים.
התוצאות היו מובהקות והממצאים היו חדשים. כתבנו מאמר והתחלנו לשלוח אותו לעיתונים מדעיים. התהליך היה ממושך ותובעני. השקענו ימים רבים בהכנת המאמר לפרסום ובזמן הזה חזרנו שוב ושוב לאותה שאלה.
מדוע?
מדוע אנשים עם פגיעה קוגניטיבית משהים את מגע האצבע פי 1.5 בממוצע מבריאים?
שוחחנו על זה הרבה והחלטנו שההתארכות וחוסר האחידות של זמן המגע באנשים אלה, משקף ליקוי במנגנון קוגניטיבי מסוים: מנגנון הקֶשֶב- attention .
הרי המטלה היא להפיק תיפוף אחיד. לשם כך על הנבדק להיות קשוב לנחיתת האצבע על המשטח כדי שיוכל להפיק תיפוף נוסף, זהה לקודם.
זמן המגע הארוך יותר משקף אם כן, את הצורך של מנגנון הקשב של נבדקים אלה בזמן גירוי ארוך יותר על מנת לפצות על קשב לקוי.
יזהר הציע לערוך ניסוי ביניים על סטודנטים עם הפרעת קשב וריכוז (ADD), במכללה שבה לימד. השווינו את תיפוף האצבע בין הסטודנטים האלה לסטודנטים ללא הפרעת קשב. קיבלנו תמיכה להשערה שלנו. מצאנו חוסר אחידות גדול יותר בזמן המגע, בקבוצה של הפרעת הקשב.
החלטנו לכן, לנטוש את עיקרון ההכפלה ונפרדתי בצער קל
מה - שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם.
מה שעשינו, היה להאריך את המילים שנשדר, באותו סדר גודל שבו ראינו שהנבדקים מאריכים לעצמם את זמן הגירוי. כלומר- ב150%.
תכננו וביצענו.
הניסוי החדש נערך רק במטופלים עם ירידה קוגניטיבית והמילים ששידרנו היו ספרות.
יזהר תכנת מבחן סְפָרוֹת אקראי והמחשב שידר אותן למטופלים דרך אוזניות בקצב המקובל של ספרה בשנייה. כצפוי, הביצוע הממוצע של מטופלים אלה היה לקוי ואורך הסדרה הממוצעת שעליה הצליחו לחזור לא עלה על 4 ספרות.
בנקודה שבה כשל הנבדק, שהייתה למעשה סדרה שעליה לא הצליח לחזור-ניתנה לו עוד הזדמנות.
אבל עבור מחצית מהנבדקים, השידור בזמן היה כעת שונה: הספרות אמנם שודרו עדיין באותו הקצב של ספרה לשנייה אך משך ההגייה של כל ספרה הוארך ב150%.
למחצית הנותרת, קבוצת הביקורת, המשכנו לשדר את מבחן הספרות באורך הרגיל וזאת כדי לוודא שאם יחול שיפור הוא לא יהיה פשוט בגלל שלנבדקים ניתנה עוד הזדמנות.
התוצאות היו מובהקות.
בקבוצה של הספרות המוארכות- קרוב ל 50% מהנבדקים שיפרו את הביצוע שלהם במבחן.
בקבוצת הביקורת, שלה המשכנו לשדר בקצב הרגיל, רק כ 5% השיגו שיפור.
המובהקות הסטטיסטית הייתה מרשימה p=0.00005)).
בזמן שכתבנו את המאמר השני חשבנו על ההשלכות.
דיון ומסקנות
פני ילד הגיחו אל תוך החדר.
"אבא! בואו כבר! אמא אומרת שהאוכל מתקרר."
היינו בחדר העבודה שלו. יזהר התעמק בעיבוד סטטיסטי כלשהו ואילו אני ניצלתי את ההזדמנות לעיין שוב במדפי הספרים שלו. המגוון היה רחב וכלל ספרים בביולוגיה, מדעי המוח, הנדסת חשמל, מדעי המחשב וכמובן גם בתחום התמחותו- עיבוד אותות.
ארוחת הצהריים כללה אורז, כבד עוף, סלט ירקות והשיגעון הפרטי של בעל הבית, מיץ רימונים שהקפיד לסחוט ממש לפני הארוחה.
ליד השולחן ישבו שני בניו הצעירים שחזרו זה עתה מבית הספר. עפרה, אשתו, שאלה למצב המחקר.
"אנחנו בהערה 36... או 37?" שאל אותי יזהר בבדיחות.
העיתון המדעי שקיבל את המאמר לפרסום, ביקש לא פחות משישים הבהרות ותיקונים וכן כמה מבחנים סטטיסטיים חדשים.
בני המשפחה היו מעורבים בדרגות שונות בפרטי המחקר.
הבן שישב מולי שאל, "רגע, אז מה שבעצם מצאתם בתיפוף, זה שזמן המגע של אנשים עם בעיה בזיכרון הוא ארוך יותר, נכון?"
"בממוצע," הקפיד אביו לדייק.
דור העתיד של החוקרים לבית לבנר בלע כף של אורז וביקש הבהרה.
"זה אומר שכשהם מתופפים, אז האצבע שלהם כאילו נדבקת יותר זמן למשטח?"
"נדבקת," גיחך אחיו שישב מימיני, בפה מלא.
"האצבע שלהם משתהה יותר זמן על המשטח," מיהרתי לומר, בטרם יתלקח ויכוח בין האחים.
"ולמה זה?"
הייתי כבר במספיק ארוחות צהריים אצל משפחת לבנר כדי לדעת שכשילד שואל כאן שאלה, הוא מצפה לתשובה עניינית.
"אנחנו חושבים שכדי לקלוט גירוי, האנשים האלה זקוקים שהגירוי יהיה ארוך יותר."
הילד ממול פער את עיניו והזדקף בדרמטיות בכיסאו.
"אז בגלל זה אבא הקליט את הספרות המשונות האלה!"
"כן. רצינו לבדוק אם הארכה של משך הספרות עוזרת לאנשים עם בעיה קוגניטיבית לזכור אותן."
"בעיה קוגניטיבית?"
"בעיה בשכל," עדכן אותו אחיו.
אחרי כמה לעיסות מהורהרות הוא הזדקף שוב.
"הארכה של מלים... מהההה, ככההה?" שאל.
קולות חנק קלים עלו מכיוונו של האח.
"זה הרעיון," הסכים אביו, "אבל עשינו את זה בעזרת המחשב, כדי שיהיה מדויק."
"ובכמהה הארככתםם?"
החרחורים מימין גברו.
"פי אחד וחצי," ענה יזהר עניינית, "באותו היחס, שזמן המגע שלהם היה ארוך יותר."
"וזה עבד?"
"זהההה עעעבבבד," אישר אביו.
שני האחים התפקעו עכשיו מצחוק.
"מגניב!"
במאמר, השתמשנו במודל קוגניטיבי מקובל, מודל זיכרון העבודה של Badeley, כדי להסביר את המנגנון. המודל גורס שעל מנת שנוכל לשמר בזיכרון קצר-הטווח שלנו סדרה של פריטים (לדוגמא לזכור מספר טלפון מהרגע שהוא נאמר לנו עד שנספיק לחייג אותו) המוח מכניס את הפריטים למין לולאת שינון, בדומה ללהטוטן ששומר על כמה כדורים באוויר בו זמנית. אבל על מנת שהגירויים בכלל יוכלו להיכנס ללולאה - עליהם לעבור תחילה דרך שער של קשב.
הצענו, שהארכת הגיית הספרות אפשרה ליותר מהן לעבור את אותו שער קשב ולהיקלט אל תוך לולאת השינון.
*****
אחרי יומיים של כנס, הקהל כבר היה עייף ופה ושם הבחנתי בכמה ראשים שמוטים.
פתחתי את המצגת עם תמונה של איש עם שפם ועיניים בהירות: ה.ג. וולס, מאבות המדע הבדיוני. זה עזר לתפוס את תשומת ליבם. אחרי זה הראיתי את תמונת הכריכה המקורית של ספרו של וולס: מכונת הזמן. אחר כך ביקשתי מכולם לתופף על השולחנות בקצב אחיד. הקצב המוטורי הספונטאני של הרפואה הגריאטרית הישראלית מילא את חלל האולם בהלמות אחידה ובריאה. זה כבר העיר אותם לגמרי. הקרנתי סרטון בהילוך איטי של תיפוף אצבע על חיישן המגע, כדי שיוכלו לראות מקרוב את מה שחקרנו.
ואז, כמקובל:
רקע.
שיטות.
תוצאות.
דיון ומסקנות.
סיימתי בשני כיוונים להמשך:
* האם ניתן יהיה, על ידי שינוי של שדר בזמן, לשפר את התקשורת עם מטופלים עם דמנציה?
* מה יניב מהלך דומה של מדידת קצב ובניית שדר באוכלוסיות אחרות, צעירות יותר, עם פגיעה קוגניטיבית?
ההרצאה עברה יפה. חזרתי בערב הביתה בתחושה טובה שעשיתי את מה שהייתי צריך עבור חברי הגילדה שלי ושמה שחשוב עכשיו זה לא להפסיק אלא להמשיך הלאה. שקוע במחשבות על ההמשך, נעלתי את המכונית, פתחתי את דלת הכניסה, הנחתי את התיק על הספסל במבואה והודעתי בקול רם על בואי.
מהקומה העליונה, דרך חלל המדרגות ועד לדלת הכניסה, התגלגל-התנגן קולה של אורלי בתשובה העליזה והכול כך מוכרת:
"שָׁ / שָׁ / לוֹם / לוֹם !!! "
זה תמיד מתחיל בטלפון.
אחר כך מגיע פקס או מייל, ואחר כך אתה נכנס לאוטו ונוסע. בדמיונך, האנשים והתפאורה כבר מצוירים היטב. לקול ששמעת בטלפון יש פנים ואופי והכול חד וברור.
ככה זה. המוח האנושי חייב לבנות תמונה. הוא פשוט לא יכול אחרת.
אבל תמיד, בסופה של כל נסיעה, ישנה דלת.
ואתה כבר יודע מניסיונך, שברגע שהיא תיפתח, כל חזיון התעתועים הזה יתאדה ברגע אחד, ושמעברה השני של הדלת יהיה משהו אחר לגמרי.
יהיה סיפור.
ביקורות:
ד.ס. - מורה דרך
רלי שבת שלום. ביליתי את היום כשש שעות בנסיעה, שאת מרביתה לא נהגתי. קראתי יותר ממחצית הספר. האנמנזות והדיאגנוזות התחלפו זו אחר זו, כמו גם נופי הנסיעה. הסיפורים נהדרים, העלילה קולחת והתיאורים מסביב קצרים ויפים ולא מפריעים לעלילה. (אהבתי מאוד את טריקת הטלפון של השריף). בקיצור, נהדר.
ר.ש. - רופאה
אני כבר אחרי הפלאפל והכבוד וההדר ונהנית מכל רגע. אני לא רוצה לגרום לגבהות לבך, אך הייתי ממליצה לכל רופא לקרוא. היכולת לבטא את הרגשתך בתוך הסיטואציה הרפואית מופלאה, והשימוש בכל כלי אפשרי, בעיקר הכנה מוקדמת, והערנות והמודעות לקליטת כל רמז מהסביבה מרחיבה את הלב שלי כרופאה. תודה על החוויה.
מ.מ. - מעצבת פנים.
לפעמים אני נפגשת עם ספר וישר צוללת לתוכו, הסיבות יכולות להיות שונות, מעניין, מרגש, מותח או מאפשר לצמוח מנקודת מבט חדשה. הספר של רלי רבינוביץ "פיצוי הולם", הוא בעיקר מפתיע. קראתי אותי ברצף אחד ללא הפסקה. יש לי אמא מדהימה בת 86, וכל ההתייחסות של עולמינו לגיל הזה לא פשוטה מכל נקודות המבט. הספר הזה נתן תפנית מחוייכת ורצינית ומבט רענן חדש. שילוב של אמפטיה, הכלה והומור, שירים, המחשות רפואיות גרפיות וקלילות. אבל הכי מרגש בעולמינו הממוחשב והמרוחק זה המבט פנימה אל כל אחת מהדמיות המיוחדות בסיפור. דבר אחד לא הצלחתי למצוא.... את אותו אגו רפואי המפורסם שמגן על הזן המיוחד הזה מפני העולם. ממליצה מאוד לקרוא ולחלק לחברים.
א.ר.- צייר
שכן. ידיד יקר. רופא מיוחד במינו, שבנה לעצמו שגרת עבודה עצמאית ועכשיו גם סופר. ישראל (רלי) רבינוביץ. הוציא באופן עצמאי את הספר פיצוי הולם. אסופת סיפורים, העוסקים במפגשיו המלאי אמפטיה ועניין עם בני אדם, רובם מטופלים. התכבדתי לקרוא את הטיוטה ולהעיר הערות. הספר מקסים! אנושי ,חכם וטבול בחמלה ובאהבת הבריות ומנגיש את חשיבת הרפואה גם להדיוטות כמוני. ממליץ בחום רב. כרגע הספר למכירה רק אצל רלי.מומלץ!
ל.ס.-מדריכת תוכנה
באחד הימים קפצתי לשכנה למסור משהו. בפתח הבית עמדו כמה ארגזי קרטון, העליון מביניהם היה פתוח ומתוכו הציצו עותקי הספר של רלי, טרי טרי מבית הדפוס. התרגשתי! לא בכל יום אני זוכה להחזיק בידי ספר ביכורים שזה עתה נולד, כשהסופר הוא שכן, והוא בכלל רופא, לא ידעתי שהוא כותב ספרים. בצפייה רבה קיבלתי לידי עותק אחד ועוד באותו הערב שקעתי בקריאה, ומאז קשה לי להניח את הספר מידי. רלי רבינוביץ' הוא רופא משפחה וגריאטר. בספר ישנם 16 סיפורים אמיתיים המתארים את חוויותיו בעבודתו. הסיפורים שבו את ליבי. הם כתובים ברגישות מופלאה, בהומור דק, מתובלים בחן במונחים מעולם הרפואה שגם הדיוטה כמוני מסוגלת להבין. ובעיקר יש בהם הזדמנות נדירה להיכנס לתוך ראשו של רופא. אלה לא סיפורים על רפואה, אלה סיפורים על מפגש עם אנשים.
ש.א.- מהנדס
רלי, סיימתי את הספר בשקיקה. כתוב מקסים, מעניין, מקורי, מצחיק. מאוד אנושי ומרגש. שאלתי כמה פעמים את עצמי אם אני מוטה בגלל היכרותי אותך. זה כמובן הוסיף, אך לא מוריד מאומה מאובייקטיביות המשוב שלי. אני חושב שהספר מעניין במיוחד את חתך הגילאים שלנו, שמטפל בהורים מזדקנים. בכל אופן, אני חושב שחשוב שיהיה נגיש לכל ואשמח לעזור בלקדם אותו. בשלב ראשון, אשמח לדעת כיצד ניתן לרכשו, כי בכוונתי לקנות אותו במתנה לכמה מידידי. יישר כוח ומצפה לספר הבא... (מעביר אותו עכשיו לאירית)
ביקורות נוספות...
מ.ו.- יזמות חברתית
מאוד נהניתי מהספר. קראתי אותו ברצף, זה לא דבר חדש אצלי, שכן אני קוראת המון ומהר וכשיש ספר שאני אוהבת אני פשוט קוראת ללא הפסקות. כמה דברים מאוד בלטו בספר, דבר ראשון זה הסגנון האחר, השונה, החברי מאוד. כאילו באמת שומעים את הסיפור מחבר טוב. גם הרגשתי ״בבית״ בזכות התיאורים על אורלי, הילדים, הבית שמוכרים לי. אבל אני מניחה שגם עבור מי שלא מכיר, זה מה שיוצר את התחושה של הקרבה והאינטימיות. כמובן שגם ההתייחסות ל״חולשות״ כמו מבנה הגוף המגושם, הלבוש הפשוט, חוסר ההצלחה בבחינה, יוצרים ביחד את הקרבה והתחושה השונה בחוויה הרגילה שבקריאת ספר. וזה מה שעשה את חוויית הקריאה לשונה ומיוחדת ומהנה, בנוסף להומור, להסברים, האיורים שמעלים חיוך, ולשירה כמובן...עכשיו אני נותנת לציקי לקרוא, אחר כך אמא שלי, ומעניין מה הם יחשבו.
א.כ.- מהנדס, חבר של ר.ש.
ראשית וידוי: לו אני רואה את הספר בחנות, אני לא קונה אותו. אני לא בעניין מחלות, תרופות, רפואה וכאלה.אבל ר. ו- ד. ביקשו והמליצו, אז לא יכולתי לסרב. אמרתי, אקרא סיפור או שניים, שבטח ירתיעו אותי, אספר להם על התרשמותי ובכך נסיים את העניין. התחלתי לקרוא עם תחושת "אנטי". אפילו מצאתי חיזוקים לתחושה הזו: כל המונחים הרפואיים, ובכלל, התמונות המתוארות, אמרו לי שזה לא בשבילי. אבל אז קרה קסם. אני קורא, מסיים סיפור, אומר לעצמי, די. סוגר את הספר, אבל נמשך ולא יכול להתאפק וקורא עוד סיפור. ועוד סיפור. התחושות נשארות - רתיעה מחד ומשיכה מאידך. היכולת להתחבר לאדם, להעביר אנושיות וחמלה, יחד עם עין חדה שמבחינה בפרטים (שביל גרנוליט, פרחי אמנון ותמר, רגלי שולחן), כאשר רופא נמצא ב"מצב עבודה" - מופלאה בעיני. הסקרנות גוברת, ואני ממשיך לקרוא.מימד נוסף שהספר מקבל, הוא על רקע הידיעות שלי אודות הרפואה והמערכת הרפואית בכלל. פעם, כשהייתי צעיר יותר, היתה לי אמונה ובטחון גבוה מאוד בשניהם. זה היה פעם. הספר נותן תקווה. בהצלחה.
ע.ר.- עובדת סוציאלית
רלי יקר, קראתי באמת בשקיקה ובתענוג צרוף את שלושת הסיפורים הראשונים וכמובן אמשיך לבאים אך הייתי חייבת לשתף ולתת משוב מפרגן ואוהד...היום רכשתי לי ספר שחיפשתי כבר הרבה זמן ורציתי להתחיל לקרוא אך על השולחן היה מונח גם הספר שנתתי לי לקרוא, הלב והעין נמשכו דווקא אליו. כל כך נהניתי מהסיפור הראשון והייתי חייבת להמשיך לשני...התוכן, האופן בו אתה מביא את הסיפור, התיאורים והשפה, חוש ההומור המשובח (מצאתי את עצמי די נקרעת מצחוק), השילוב של הסיפור האנושי עם הידע המקצועי, סדר הדברים, ההתחלות, האמצע והסוף, הקישור בין הסיפורים, היכולת ממש להמחיש את הסיטואצייה והתנהגותם של הנפשות הפועלות - הכל בעצם, יוצר חווית קריאה משובחת ביותר עם הרבה טעם של עוד.
ב.ר.- רופאה (אמא של המחבר)
הי רלי! כפי שאמרתי לך גמרתי לקרוא את הספר שלך, פעם ראשונה כספר מדף ראשון ועד אחרון (ולא בחלקים כמו קודם). אחרי זה שוב עיינתי בו בדפים הראשונים ובמה שכתוב על גב הספר ובכותרות הסיפורים. לדעתי זה ספר טוב מאד ויעניין אנשים שונים, כאלה שמתעניינים באדם ומתרגשים מסיפור אנושי. בנוסף לזאת, לדעתי, זה ספר קריאה חשוב לרופאים בכל הגילאים, צעירים וותיקים גם יחד ולכל מי שפוגש אדם מבוגר במסגרת טיפולית כלשהיא. הספר מדגיש את הקונטקסט של “חיי האדם” כבסיס לבעיה העכשווית הרפואית-שינוי מקומו של החולה במסלול חייו הפרטיים ושינוי מקומו בהירארכיה המשפחתית החברתית. הכתיבה שלך היא בו בזמן פדגגוגית-מתאימה ללימוד- וספרותית-מרגשת, פונה לרגש ומעודדת המשך קריאה. קוראים את הסיפורים ומבינים שאלה פרקי חיים אמיתיים. לאחר קריאת הספר, קל להבין שהרפואה היא שילוב של אומנות ומדע.
ר.ש. -אמנית
רלי ואורלי היקרים.
אכן ספר על שתי אהבות, הראשונה היא אורלי....ספר מקסים מקסים, שאיפשר לי להכיר איש יצירתי במיוחד עם עולם פנימי עשיר, אמן שהוא גם רופא. רופא הרואה במטופל שלפניו קודם כל בן אדם. רופא וחוקר שרואה תמונה שלמה, עמוקה ומושכלת. פשוט נהניתי מכל רגע בספר, מהכתיבה ,מהסיפורים האנושיים, מהשירים, האיורים, ההסברים המדעיים. ספר מלוטש, ערוך נהדר, הכל מתחבר למשהו אחד, ספר אותנטי, מספר באהבה על האנשים סביבך. אהבתי את התיאורים של הגליל, וכן עולה מהספר משהו מאד ישראלי שקשה לי בדיוק להצביע עליו אבל שבגללו אני חושבת שישראל היא מרכז היקום ושזה המקום שלי בעולם.ממליצה בחום לכל מכרי לקרוא את הספר, מחכה ליצירה הבאה שלך...באהבה, כי זו באמת ההרגשה הכללית שעוטפת כל עמוד בספר, ר.
ל.פ.- מלווה רוחנית
לרלי, המוכר לי יותר כד"ר רבינוביץ החביב והמסור...נהניתי ביותר מקריאת הספר אותו מצאתי בתא הדואר שלי .
שבו אותי מכל שורות הפתיחה "לאנשים הנושאים בעול האהבה והחובה......" כמה מדויק, כמה יפה. זה מה שעשה לי את החשק להתחיל מיד בקריאה. נהניתי מאד מהסיפורים, על אף העצב שנמצא שם. אפילו הזלתי דמעות לא אחת. אבל היו גם חיוכים רבים. רותקתי מהסיפורים, הדמויות, וכמובן מדמות הרופא המקסים שנשזרה ביניהם באומנות.
מרגש מאד. כל טוב והרבה ברכה, ל.
י.א.- רופא
נהניתי מאוד! מתי הספר הבא? חלקים מעוררים חיוך ובאותה מידה פחד, אני עוד מעט שם, בתוך הספקטרום המשתנה הזה בין רק עתיד .לבין עבר- רק עבר! וגם אותו אין מי שיזכור. הזקנה! הבדידות! הבדידות הכפולה! אנחנו באמת נוטשים אותם, אולי מפחדים מהם...כי הם זה אנחנו והמנגנון לא מאפשר לנו לראות את עצמנו בסוף, כי אם יש סוף אז למה כאן ועכשיו?! בחלקים הספר מעורר חמלה , אמיתית. הזקן בשולי החברה. הכתיבה שלך מאפשר לצאת למסעות שלך ביחד איתך, גם בין ביקורי הבית וגם בתוך החיים שלך, שאותם אתה מעלה, בצורה יוצאת מהכלל לעיתים במעלה שנייה ולעיתים במעלה שלישית- היכולת הנהדרת לשזור שלושה סיפורים בפרק אחד, שלוש תקופות, מאורעות שונים ולכולם סוג של מכנה משותף המאפשר לספר להיות לא רק ספר תיעודי אמיתי אלא גם, לעיתים להיתפס כסיפורת- כזאת שכיף לקרוא אותה.
א.ה.- רופא
רלי,
התחלתי את הספר אתמול בערב ועד מוצאי שבת כמעט לא יכולתי להניח אותי מדי. מעניין, קולח ומהנה.
תודה רבה.
י.נ.- מורה
רלי שלום,
סיימתי לקרוא את הספר, (למרות שמידי פעם כשהתיישבתי לקרוא בו, מצאתי אותו בידי בעלי) ונהנתי מכל רגע (גם הוא).
כבר קראתי בעבר כמה ספרים שנכתבו על ידי אנשים שאני מכירה או פגשתי, ומעולם לא הרגשתי צורך לכתוב להם לאחר מכן.. הפעם אינני מחכה שנפגש בשבילים באחד ההרים או הערוצים, כפי שכתבת לי בהקדשה.
אהבתי את הסיפורים, את שפת הכתיבה, את האיורים וההסברים.
מצאתי את עצמי "משוחחת איתך" ביני לבין עצמי, רואה את דמותך בין השורות והתמלאתי הערכה.
הערכה ליחס שלך לחולים ולבני משפחותיהם, ליחס שלך למקצוע, היחס שלך לבני משפחתך ולחיים....
אהבתי את השילוב העדין של היחס שלך לארץ הזו, לסביבה ולהסטוריה שלנו.
אשרך!
יש לך פיצוי הולם (וגם שם הספר הולם).
תודה רבה,
י.
ר.ר. -פיזיותרפיסט
הספר הזה פשוט ממתק! אני קורא, לומד ונהנה. ספר חובה לרופאים וסטודנטים. תודה!
. מורה
ד. ה. - רופא
ר. כ מורה
רליי היקר,
מודה לעצמי על שרכשתי את ספרך "פיצוי הולם". שבע-עשרה המילים הראשונות, ריגשו אותי עד דמע. יכולתך לתמצת בקליפת אגוז עשייה מתמשכת, מוצפת רגשות למען האחר - היתה מדוייקת ,עוצמתית (אולי משום שכל שורה מחברת בין ניגודים ) ומחייבת קריאה חוזרת. סיפוריך מביאים אותך לפני הקורא , על ממדיך הפיזיים, רגישויותיך, יחסיך עם בני משפחתך, עולם התוכן שלך , הרקע הצבאי, קשיים בלימודי הרפואה, מעט מילדותך, וזה מייצר חוויית קירבה של הקורא לכותב.
תאורי המקרים- חיים מאד ומציגים תמונה בהירה של דינמיקה פנימית ובין-אישית, התרחשות של מעל ומתחת לפני השטח.
בחרת , שלא להעמיד פנים של אומניפוטנט, אלא, לשתף את הקורא במתח שאתה חש במצבים מסויימים , בחששות העולים בך נוכח מצבים מסויימים.
בין הסיפורים שילבת בתבונה שירים לא מתחכמים- המתארים בקצרה מפגשים של רגע , מצבים שנגעו בך והיטבת להעבירם אל הקורא.
מעודד לדעת, כי לא אחת קשיש מידרדר למצב ירוד בשל שילוב תרופות לא מתאים או היעדר חומרים נחוצים ויש בכוחה של הרפואה לשפר את המצב (לו רק יימצא הרופא הנכון בזמן הנכון).
שמחתי לגלות אדם , שבתוך גופו גדל-הממדים שוכנת נשמה רגישה ועדינה, היודעת להקשיב , לא רק באוזן אלא גם בלב.
שא תודה, שא ברכה.
ע.א. מורה
הי ראלי
כבר מזמן אני מתכננת לכתוב לך...
(סיימתי לקרוא את הספר שלך קצת אחרי הטיול.)
נהניתי לקרוא, ולמדתי המון...הסיפורים שלך כתובים בהמון רגישות, חוש הומור, חמלה... הספר מרגש.
מצאתי בו שילוב מקסים בין כובד לקלילות, והמון אהבה לאנשים.
נתת הצצה לשגרת העבודה שלך, והזכרת לי את הרופאים של פעם.
את רופא הילדים בשכונה שלי, שהיה עושה ביקורי בית, ומגיע עם התיק השחור שלו אלינו לסלון,
(ממש כמו בספר של יהונתן גפן - שירים שענת אוהבת במיוחד)...
יש בזה משהו נכון יותר, מתכוון, מכבד ונראה שגם מאפשר טיפול נכון יותר ומותאם יותר.
נראה שהבחירה שלך בגריאטריה, התבהרה לי.
כמובן שעלו בי מחשבות על ההורים שלי, על סבתא שלי שנפטרה בבית, בחדר שלה...
על המחויבות שלנו להורים,
על עצמינו בעוד ככה וככה שנים,
מניחה שדברים שכתבת יעזרו לי בהתמודדות הצפויה בהמשך...
מרשימה הסבלנות והאהבה שאתה מביא למטופלים שלך...
נראה שחוץ מלהיות רופא, מהסוג שאני מאחלת לעצמי ולאהובי, יש לך גם את הכישרון לספר.
אז תמשיך לכתוב!!!!
חיבוק גדול והמון תודות.
נ.ת.
סיימתי את הספר - נהניתי ממש - מרתק אנושי ומלמד . נהניתי מאוד מהשירים - בעיקר מהשיר זמזם שמספר בעצם את התחושות שלי כשמגיעה למקום חדש. השאלתי את הספר לחברה
המון תודות שנתת לי אותו - כשעידו יגיע כמובן שאתן לו את הספר.
דר' רבונוביץ היקר ! ( מותר לי לקרוא לך כך ?)
סיימתי לקרוא את ספרך בעניין רב וסקרנות , מבלי שיכולתי להוציאו מהיד. לעיני נגלה עולם ומלואו על חיי האדם בתקופה (ברוכה? ) של אריכות הימים. אין לי שמץ של ספק שהתיאורים שלך ,בכול דף ודף, של הסביבה, הלבוש, האדם , תנועותיו, ארשת פניו, תהליך הזדקנותו ויחסו לסביבתו, מזכירים את היצירות של גדולי הסופרים, שאי פעם נפלו לידי. הייתי מוקסמת . בהיותי בעצמי אדם שנולד במאה הקודמת מוכרים לי המצבים המתוארים ויכולתי להזדהות גם עם האדם הצעיר כמוך וגם עם המטופלים שלך. רק כעת הבנתי מה קרה לגיסתי שסבלה זמן ארוך מגירוד ברגלים ושום משחה לא עזרה. היא נאלצה לוותר על לבישת מכנסים, עברה לחצאית ורק אחרי שאחד הרופאים המליץ על לקיחת PUSIT , הפסיקה לסבול. יש עוד הרבה מקרים עליהם שמעתי
וקראתי בספרך וכך הגעתי למסקנה שבחרת במקצוע הנכון.
אני מניחה שרבים מאד חבים לך תודה ענקית על עזרתך כרופא וכאדם.
יש גם דבר נוסף בספרך, אליו אני רוצה להתייחס: השירים. אהבתי אותם. הם קישטו יפה את המצבים בהם אתה עוסק. הם מבטאים את הרגישות שעוטף אותך ומצביעים על חושים חדים.
ר.ע.
הי רלי,
משום שהנך בלתי מושג (התקשרתי אליך ללא מענה ) אני נאלצת לכתוב לך ולא לומר לך בע"פ ,כי נהניתי מאד לקרוא את הספר שלך. בקלות התחברתי לעולם שלך המתואר ביופי ברגישות ובאהבה. כל הכבוד- הספר מקסים.. אגב, איך הוא הגיע אלי?
ר.ח.
אימא (רחל חסדאי) ביקשה למסור לך שהיא מאוד נהנתה לקרוא את הספר שלך. היא מספרת עליו לכל החברות שלה באלישע. למען האמת גם אני הסתקרנתי והתחלתי לקרוא בו. מעניין מאוד.
ר.מ מורה
איך אפשר לרכוש אותו בזריזות?
תודה
ע, סטודנט צעיר לא צעיר לרפואה
הבן של מרלן האחיין של הלן והנכד של לייבוביץ האינסטלטור
סיימתי את הספר ב 3 ימים והוא מפתיע מאוד. התחברתי לאנלוגיה בין עלית המדרגות
לבין מהלך הדיכאון. אהבתי סיפורים בית הבובות וקומה שניה
חייכתי לעצמי כשכתב על בדיקת המטופל שלא זכר חדשות- לא הייתי עוברת בדיקה קוגניטיבית אצלך, כי שנתיים אחרי מלחמת לבנון השניה ניתקתי כבלים בבית-סיפור ארוך .אם תרצה ..פעם..
והשירה הנהדרת - הכל שלך?
האם אתה כותב ספר חדש?אם כן-שלח אלי עותק
שלום ד"ר רבינוביץ,
רכשתי את ספרך בסיום יום העיון המחוזי לפני מספר שבועות, ומאז הוא מונח בהישג ידי. אני נזהרת לא לקרוא את כולו בישיבה אחת.. כדי שלא יסתיים. הקריאה בו, היא חוויה אנושית מרגשת.
כרופאה צעירה (מאוד), הסיפורים מציבים רף גבוה אך ברור ובר השגה, לטיפול אנושי ומקצועי.
אם אפשר בבקשה, אני רוצה להזמין עוד 2 עותקים עבור חברותיי.
אשמח לקבל פרטים להעברת תשלום.
(ואם יש עניין לחסוך בהתעסקות במשלוחים, אני יכולה לאסוף את הספרים מהמרפאה בקרית מוצקין)
תודה רבה רבה, וסופ"ש נעים
החל משני הדפים הראשונים – המוטוX2 ועד לסיפור האחרון שסוגר את הספר . תודה רבה על השיתוף, הכנות ואומץ הלב שבכתיבה. ומחכה לספר השני. בברכה והמשך מיצוי הפואטיקה של החיים
לא תאמין אבל מיום שישי בערב עת קבלתי את הספר קראתי כבר למעלה ממחציתו.
הוא כתוב בצורה קולחת זורמת מרגשת אוטנטית מתוך ענווה וכבוד לאדם שמולך עם הומור עצמי ובכלל, ועם חמלה ואהבת אדם. הספר גם מלמד ומעביר בצורה כל כך נגישה את רזי החשיבה המקצועית את מהות עבודת הגרונטולוג בקהילה ואת שיקולי הדעת שלך ולדעתי יכול להיות כלי מעולה למשפחות הזקנים שמגיעות להיוועץ בך הן בהבנת המצב והן בכך שה"מקרה" הבודד שלהם מקבל הדהוד ומיתון על רקע העובדה שאלו חיי אדם בקשישותו שיש מה לעשות אבל אין להחזיר את הזמן לאחור.
הספר מלא בתקווה ובין השורות ניכרת אהבתך למטופליך.
תודה רבה רבה
I'm a paragraph. Click here to add your own text and edit me. It’s easy. Just click “Edit Text” or double click me to add your own content and make changes to the font. I’m a great place for you to tell a story and let your users know a little more about you.